עם כאלה מתונים, אבדנו: איראן אחרי מות רפסנג’אני

עשרות אלפים ליוו השבוע את נשיא איראן לשעבר, עלי אכבר האשמי רפסנג’אני, בדרכו האחרונה. ארונו, עוטה אריג ברוקד רקום בחום וזהב, הוצב באוניברסיטת טהרן. את התפילות הוביל המנהיג העליון עלי חמינאי, ובטקס השתתפו כל המי ומי של הרפובליקה האסלאמית – מהנשיא חסן רוחאני ועד מפקד משמרות המהפכה הגנרל קאסם סולימאני. מהדי, בנו של רפסנג’אני המרצה תקופת מאסר בכלא על עבירות שחיתות, שוחרר לרגל ההלוויה.

רפסנג’אני נמנה עם מייסדי הרפובליקה האסלאמית. הוא כיהן כנשיא איראן בשנים 1989-1997, והשפעתו הרבה ניכרה גם בתפקיד וגם מחוצה לו. מעמד-העל שממנו נהנה כאחד מאבות המהפכה האסלאמית, אפשר לו לשמש ציר מקשר בין המחנה הרפורמיסטי לזה השמרני.עם מותו עומדת על הפרק שאלת ההשפעה של הסתלקותו על הבחירות לנשיאות שייערכו במאי הקרוב, ובהמשך גם על זהותו של המנהיג העליון הבא.

בשנים האחרונות מתאפיינת הפוליטיקה האיראנית בחלוקה לשני מחנות מרכזיים: המחנה השמרני נושא את דגל שמירת ערכי המהפכה והחשדנות כלפי המערב, ובראשו עומד המנהיג העליון עלי חמינאי. לעומתו ניצב המחנה הרפורמיסטי הדוגל במדיניות פרגמטית יותר, ברפורמות כלכליות ובפתיחות למערב. עד השבוע האחרון עמד בראשו רפסנג’אני.

המתח בין המחנות היה מאפיין מרכזי גם ביחסים בין רפסנג’אני לחמינאי לאורך ארבעה עשורים, מתח שהגיע לשיאו בקיץ 2009 על רקע הונאת הבחירות של אחמדינג’אד. רפסנג’אני התייצב אז במופגן לצד המחנה הרפורמיסטי. חמינאי, המנהיג העליון, הגיב בקשיחות. רפסנג’אני הורחק מהובלת הדרשה של תפילות יום השישי בטהרן, ובהמשך אף הודח מתפקידו כיושב ראש ‘מועצת המומחים’, המועצה החשובה ביותר בהיררכיה הפוליטית האיראנית. היא ממונה על בחירתו של המנהיג העליון, ותפקידה לפקח על עבודתו ולמנות לו יורש במקרה הצורך.

אבל למרות התהום שנפערה בין השניים, היחסים מעולם לא הגיעו לכדי קרע של ממש. בזכות אישיותו ומעמדו המיוחד, לרפסנג’אני היו מסילות ללב לבו של הממסד השמרני ולמנהיג העליון חמינאי. הקאמבק הגדול של רפסנג’אני הסתמן ארבע שנים מאוחר יותר. באביב 2013 הציג רפסנג’אני שוב את מועמדותו לנשיאות. ‘מועצת שומרי החוקה’ הממונה על סינון המועמדים לנשיאות אמנם פסלה אותו, לכאורה על רקע גילו המתקדם; אך בפועל, ניצחונו של חסן רוחאני, שרפסנג’אני נחשב פטרונו הפוליטי, סימן את שובו למרכז הזירה.

בבחירות לפרלמנט ולמועצת המומחים שנערכו בראשית 2016 מילא רפסנג’אני תפקיד מרכזי, בין השאר כאשר שכנע את הרפורמיסטים לתמוך גם בשמרנים מתונים בבחירות לפרלמנט כדי להגדיל את השפעתם היחסית. והוא אכן הצליח בכך בגדול.

רפסנג’אני היה פעיל גם בקידום מועמדותו למועצת המומחים של חסן חומייני, נכדו בן ה-44 של מנהיג המהפכה האסלאמית רוחאללה חומייני, המזוהה עם הזרם הרפורמיסטי. המהלך עצמו אמנם כשל, אולם הפופולריות של חומייני הנכד ושל בנו המתחזק אתר אינטרנט משפחתי פופולרי נסקה והתקבעה בתודעה העממית.

ד”ר רז צימט, חוקר במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב, מעריך כי אף שרפסנג’אני הוצג ומוצג כעת כמנהיג הזרם היותר פרגמטי באיראן, יש בכך הגזמה מסוימת. “בפועל עוצמתו נחלשה בשנים האחרונות, ולכן המשמעות העיקרית הנגזרת מלכתו היא שנשיא איראן רוחאני איבד את המנטור החשוב ביותר שלו”, הוא אומר. “אולם רוחאני הוא כבר מנהיג מנוסה המתמודד על כהונה שנייה ואינו זקוק עוד לתמיכתו של רפסנג’אני, מה גם שהמחנה השמרני מתקשה למצוא מועמד שיוכל לנצח את רוחאני בבחירות הקרובות. כך שהוא בהחלט יוכל להיכנס לנעליו של רפסנג’אני, גם אם לא יוכל לנכס לעצמו את המעמד הייחודי שהיה שמור לרפסנג’אני”.

למותו של רפסנג’אני תהיה אולי השפעה יתרה דווקא במה שקשור לזהותו של המנהיג העליון הבא. מעמדו של רפסנג’אני נבע כאמור מכמה מקורות – מהשתייכותו לדור הנפילים של המהפכה האיראנית, מעושרו ומיכולותיו הפוליטיות האגדיות. היה לו שם של ממליך מלכים, והוא היה חבר חשוב ומשפיע במועצת המומחים. היו לו רעיונות שבהחלט היו ועדיין יכולים להיות מקור לדאגה לשמרנים. בין השאר הוא תמך בשינוי משרת המנהיג העליון מתפקיד של אדם בודד, למועצה המפוקחת מקרוב על ידי מועצת המומחים.

המשמעות העיקרית של מותו היא ככל הנראה היחלשות משמעותית של השפעת הכוחות המתונים יותר בפוליטיקה האיראנית על זהותו של המנהיג העליון הבא אחרי חמינאי. זו איננה שאלה תיאורטית. גילו של המנהיג העליון הנוכחי נושק לשמונים, ובריאותו רופפת. בשנה שעברה כבר הודתה מועצת המומחים כי החלה בתהליך הארוך והמתמשך של בחינת מועמדים לתפקיד המנהיג העליון הבא. לא מן הנמנע כי בקרוב התהליך הזה יואץ, וללא השפעתו של רפסנג’אני בשטח הקבוצות השמרניות יתחזקו.

בכל הדיונים והמאמרים שנכתבו על מותו של רפסנג’אני נוצר הרושם כאילו הוא היה קול של מתינות ושפיות בעולמה הקשוח והאכזרי של הרפובליקה האסלאמית. מחלקת המדינה האמריקאית אף הוציאה הודעת תנחומים למשפחתו של רפסנג’אני. ואכן, רפסנג’אני קנה את עולמו כשהתייצב לצד המחנה המתון בבחירות 2009, בעד התנועה הירוקה ונגד אחמדינג’אד. זה כנראה מה שיזכרו ממנו, כמו גם את התייצבותו למען הסכם הגרעין, אך המורשת שלו היא במקרה הטוב מורכבת ומסוכסכת.

הוא תמך בתוכנית הגרעין האיראנית ובייצוא הטרור האיראני; שמו הופיע בראש רשימת המבוקשים בכתב האישום שהוציא משרד התובע הכללי בארגנטינה בפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס-איירס; הונו העצום נאמד בהיקפים דמיוניים וככל הנראה הוא היה אחד האנשים המושחתים באיראן, והוא לא התנזר גם מאמירות של הכחשת שואה.

זכויות יוצרים מפוקפקות

שער ברנדנבורג, לבה של ברלין, נצבע השבוע בצבעי כחול ולבן של דגל ישראל. כך מסמנים בשנתיים האחרונות באירופה הזדהות עם קורבנות פיגועי טרור. אחרי פיגועי הדריסה בברלין ובניס, באירופה כבר לא מתקשים כנראה להבין פיגוע מהו. אך את הקרדיט על הקשר בין פיגוע הדריסה בירושלים לפיגוע הדריסה בברלין ובניס, יש להעניק לראש הממשלה, שבאקט תקשורתי מבריק חיבר בין הפיגוע בארמון-הנציב לפיגועי הדריסה באירופה.

“אנחנו יודעים את זהות המפגע”, אמר. “לפי כל הסימנים, תומך המדינה האסלאמית. יש פה רצף של פיגועים – ובהחלט יכול להיות שיש גם קשר ביניהם – בצרפת ובגרמניה, ועכשיו גם בירושלים”.

בהחלט יכול להיות, אבל חשוב לזכור שלדאעש אין זכויות יוצרים על פיגועי דריסה. הקונספט הזה, למרבה הצער, הוא פיתוח מקומי טהור. הרוב המכריע של פיגועי דריסה בשנים האחרונות התרחשו באופן אקסקלוסיבי בישראל ובשטחי יו”ש. מתוך 32 פיגועי דריסה בעשרים השנים האחרונות, 12 התרחשו בשנה וחצי האחרונות בלבד, תשעה מהם בירושלים ובסביבתה. זהו היבול הרצחני מאז יולי 2014, שהוא גם התאריך המקביל לפריצה של דאעש בעיראק. בשום מקרה לא הייתה לקיחת אחריות על ידי דאעש, או דמיון כלשהו לפיגוע דריסה של דאעש.

הפיגועים הללו, שגבו לא מעט חיי אדם, מתסכלים במיוחד. לא רק בגלל הקלות הבלתי נסבלת, אלא גם בשל העובדה שבחלק ניכר מן המקרים הפיגוע התברר כיוזמה אישית של המחבל, ללא ארגון או תשתית שסייעו לו. החלק המתסכל עוד יותר היה שברוב המקרים נמנעו כלי תקשורת זרים מתיאור האירוע כפיגוע, ודיווחו עליו כעל תאונת דרכים.

אלא שאז התרחש השלב הבא באבולוציה הקטלנית של פיגועי דריסה, והפעם באירופה. ב-21 בדצמבר 2014 התרחש בעיר דיז’ון שבצרפת אירוע חסר תקדים. גבר דרס עשרה אנשים ופצע קשה שניים מהם. במהלך הפיגוע, שנמשך לא פחות מחצי שעה, השמיע המפגע צעקות “אללה אכבר” ו”בשם ילדי פלסטין”. המשטרה טענה כי מדובר באירוע פסיכיאטרי ולא באירוע ג’יהאדיסטי, ובשום שלב לא אוזכרו דאעש או המדינה האסלאמית. יום לאחר מכן, בעיר נאנט שבצרפת, הגיחה משאית מסתורית לתוך המון שהיה עסוק בקניות ערב חג המולד ודרסה 12 איש. אחר כך יצא הנהג הדורס מן הרכב, דקר את עצמו וצעק “אללה אכבר”.

האירועים הללו התרחשו לפני הטבח ב’שרלי הבדו’ ובתיאטרון ה’בטקלאן’, שצרבו לעומק את התודעה הצרפתית. בקיץ 2016 הגיע גם פיגוע הדריסה בניס שבו נהרגו 86 איש ופצע יותר מ-300. בערב חג המולד 2016 הצטרף לרשימה המדממת גם פיגוע הדריסה בברלין שבו נרצחו 12 איש. בשני המקרים האלו יצאה לראשונה הודעה מטעם ‘המדינה האסלאמית’.

לכן, גם אם ברמה התקשורתית היה אולי נכון לייצר את הקשר, וייתכן שהמחבל בארמון-הנציב אכן היה מושפע מאווירת דאעש ואירוע הדריסה בברלין לפני שלושה שבועות – היה לו זמן להתבשל מול טווח רחב בהרבה של השפעות מקומיות מצטברות עוד קודם לכן. כן, פיגועי דריסה הם פנומן פלסטיני הרבה לפני שהם חתימה דאעשית.

נקמת ילדה קטנה

בצירוף מקרים התקבלה השבוע פסיקה של בית המשפט האמריקאי בתביעה שהגישו הוריה של התינוקת חיה זיסל בראון בת השלושה חודשים, שנרצחה בפיגוע דריסה בגבעת התחמושת באוקטובר 2014 זמן קצר לאחר ששבה מביקור ראשון בחייה בכותל.

הנהג, שזוהה כפעיל חמאס בעל עבר פלילי המוכר למשטרה, נסע ברכב פרטי מצומת הגבעה הצרפתית, ולפתע סטה מדרכו ודרס אנשים שירדו מהרכבת הקלה. שוטר שנכח במקום ירה במחבל ופגע בו. בעקבות הפיגוע הוציא חמאס הודעת תמיכה שבה הכיר במחבל כפעיל מטעמו והתאבל על מות השהיד.

בהיותם אזרחים אמריקאים ניצלו בני משפחתה של חיה זיסל בראון את החוק האמריקאי והגישו תביעה בארה”ב נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן ונגד ה”מיניסטריון למידע ולביטחון” האיראני, בגין תמיכתם בחמאס המאפשרת הוצאת פיגועים בשמו. את התביעה בשם משפחת בראון ונפגעי טרור נוספים הגישה עו”ד ניצנה דרשן-לייטנר, יו”ר ארגון ‘שורת הדין’.

השופט בריל האוול פסק לבני משפחתה של חיה זיסל פיצויים בסך 178 מיליון דולר. אחת השאלות שיעמדו בקרוב על סדר היום היא אם הפיצויים הללו ייוותרו על הנייר, או שבממשל האמריקאי החדש תהיה לפסיקה הזו גם משמעות מעשית.

אלמלא היה רפסנג’אני שוכן עפר, מעניין מה הוא היה אומר על פסיקתו של השופט האוול. האם כאשר החליטו השבוע במחלקת המדינה האמריקאית לשלוח תנחומים לבני משפחתו, חשבו גם על זה? האם עמדו לנגד עיניהם דמותם של הרוגי הקהילה היהודית בבואנוס-איירס, או פניה של חיה זיסל הקטנה?

 

This is a unique website which will require a more modern browser to work! Please upgrade today!